חוק לשון הרע ופירושו

"לשון הרע" מהי ומה מהווה "פרסום" של דברי לשון הרע? סעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965

חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 הנו זה המגדיר והמסדיר את סוגיית הפגיעה בשמו הטוב של אדם או תאגיד. במאמר זה נעסוק בסעיפים 1 ו-2 לחוק, על תתי אותם סעיפים, אשר מגדירים מהי לשון הרע ומהו פרסום של דברי לשון הרע וכאשר ייאמר כבר עתה – ללא "פרסום" כהגדרת המחוקק – אין בדברים אשר נאמרו, נכתבו וכיוצ"ב, קשים ככל שיהיו, משום לשון הרע.

יש כמובן לשים לב שסעיפים אחרים לחוק מעגנים הגנות אשר יעמדו לזכות מפרסמי פרסומים אשר יש ויטען כי יש בהם משום לשון הרע.

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 כולל 4 תתי סעיפים אשר הינם חלופיים זה לזה, קרי שעל מנת שבדבריו או בכתביו או בציוריו וכיוצ"ב של המפרסם תהא לשון הרע, אין צורך בהתקיימות כל ארבעת תתי הסעיפים אלא די בהתקיימות אחד מהם. בנוסף יודגש כי בעוד תתי החוק עוסקים בפגיעה בשמו של "אדם", בסופו של סעיף 1 לחוק נקבע כי "בסעיף זה – 'אדם' – יחיד או תאגיד", כך שאף שמו הטוב של תאגיד מוגן על פי הוראות החוק.

סעיף 1.(1) לחוק מגדיר את האפשרות הראשונה ללשון הרע וזאת כדלקמן:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם"

על פי סעיף זה, אם עסקינן בפרסום אשר עלול לגרום לאדם הסביר (עניין ה"אדם הסביר" הינו כבר פרשנות הפסיקה את "בעיני הבריות" שבאותו סעיף חוק) לראות באור שלילי את מושא הפרסום ולחוש כלפיו בוז, לעג או שנאה – אזי (בכפוף להגנות הנקובות בסעיפים אחרים לחוק) עסקינן בלשון הרע.

חשוב להבין שגם אם פרסום נראה לכם כעונה על הגדרות החוק, הפרשנות בבתי המשפט משתנה ממקרה למקרה. לכן, לפני שמחליטים על הגשת תביעה או כתב הגנה, מומלץ להיוועץ עם עורך דין לשון הרע המכיר את הפסיקות האחרונות בתחום.

סעיף 1.(2) לחוק מגדיר אפשרות שניה להוצאת לשון הרע וזאת כדלקמן:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו"

סעיף זה עוסק בהוצאת לשון הרע באמצעות פרסום אשר עלול לייחס לאדם מעשים כלשהם (שליליים מן הסתם), התנהגות שלילית כלשהי או תכונה כלשהי הנתפסת כשלילית ורעה. יש להדגיש כי כוונת המחוקק, כפי שפורשה על ידי הפסיקה, איננה למשל לקללה אשר האדם הסביר לא יטה להאמין לה ויראה בה משום קללה בלבד. כוונתו של המחוקק הינה לפרסום אשר האדם הסביר עשוי להאמין לו ובשעה שיאמין לו – יבוז למושא הפרסום וזאת בשל אותם מעשים, התנהגות או תכונות, שליליים כולם, אשר מפרסם הפרסום מייחס לאותו אדם.

לשם הדוגמא, אם אומר לכל הפחות לאדם אחד – כי בעל המכולת השכונתית, אשר אני סבור כי הוא יקרן – כי מדובר ב"גנב" – לא מן הנמנע כי אחטא בהוצאת דיבתו של בעל המכולת, קרי בהוצאת לשון הרע בעניינו, שכן בחירת בעל המכולת למכור את מרכולתו במחירים אשר הם גבוהים בעיני, אינה משום גניבה שלו מן הלקוחות ובשוק חופשי יכול בעל המכולת לדרוש בעבור מרכולתו את המחירים אשר לדידו מגיעים לו (כמובן שלא ביחס למוצרים אשר מחיריהם מפוקחים ומוגבלים) ויכולים הלקוחות להחליט שלא לרכוש ממרכולתו של בעל המכולת. בכל אלה אין משום "גניבה" ובעל המכולת איננו "גנב".

סעיף 1.(3) לחוק מגדיר אפשרות שלישית להוצאת לשון הרע וזאת כדלקמן:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו"

סעיף זה עוסק בפגיעתם של דברי מפרסם הדיבה במשלח ידו, ובתוך כך בפרנסתו, של מושא הפרסום וזאת לסוגיהם השונים של משלחי היד, משרה ציבורית או משרה שאיננה ציבורית, עצמאי שהינו בעליו של עסק ושכיר בעל משרה.

תביעות שעל פי סעיף זה פעמים רבות נעות על התפר שבין ביקורת צרכנית לגיטימית לעניין טיב העבודה או טיבו של השירות המוענק על ידי נושא משרה או בעליו של עסק או בעל מקצוע לבין פגיעה אסורה ובלתי מוצדקת בשמו הטוב. בדונו בתביעות כאמור בוחן בית המשפט האם הפרסום מהווה ביקורת צרכנית לגיטימית – רצויה ומבורכת בשוק חופשי השואף למצוינות ולשיפור מתמיד ואשר מוגנת על ידי חופש הביטוי הנתון לכל אדם – לבין פרסומים "העוברים את הגבול" ואשר מהווים את הוצאת דיבתו של אותו עובד, בעל מקצוע, בעל עסק וכו'.

סעיף 1.(4) לחוק מוסיף ומגדיר אפשרות רביעית להוצאת לשון הרע וזאת כדלקמן:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו"

סעיף זה מתמקד בפרסומים אשר עשויים לבזות אדם על רקע של שונות גזעית, דתית, מינית, גילאית ועוד. שילוב זה של פגיעה בשמו הטוב של אדם או חבר בני אדם, עם אפליה, הסתה וכיוצ"ב, פעמים רבות יש בו סכנה חברתית רבה והעצמה של מתחים ומדנים בין פלגיה השונים של החברה ועל כן יש הרואים בלשון הרע שכזו פן חמור במיוחד של הוצאת דיבתו של אחר.

ראינו לעיל שכל אחד מתתי סעיף 1 לחוק מחייב "פרסום" של הדברים המהווים לשון הרע – אם כן מה לפי החוק מהווה "פרסום"?

סעיף 2 לחוק הוא אשר מגדיר פרסום מהו וזאת כדלקמן:

ראשית, כאמור לעיל, וכבר מסעיף 1 לחוק נתחוור לנו כי ללא קיומו של "פרסום" – אין לשון הרע!

שנית,לעניין לשון הרע "פרסום" יכול להתקיים בשלל צורות ולרבות באמירה שבעל פה, בכתב, בדפוס, בציור (למשל קריקטורה מבזה ושהעולה ממנה אינו אמת), בדמות (לדוגמה הצגה, חיקוי, המחזה או פיסול של הנפגע וכל זאת עת הם פוגעניים ונטולי אמת), בתנועה, בצליל ובכל אמצעי אחר.

ועל פי הוראות החוק, מי "צריך" להיחשף לסוג מאותם סוגים שונים של פרסום על מנת שתתקיים "דרישת" הפרסום על פי החוק?

כעולה מן הציטוט לעיל של סעיף 2.(ב)(1) לחוק, אם אין המדובר בפרסום שבכתב אזי הפרסום מוציא הדיבה צריך שיגיע בפועל לכל הפחות לאדם אחד נוסף שמעבר לנפגע עצמו. הווה אומר שאם אדם אחד מטיח באדם אחר דברים אשר יש בהם כדי לבזותו ואין בהם אמת ובאופן רגיל יש לראות בהם משום לשון הרע – אך רק אותם שניים שומעים או נחשפים לאותם דברים ואין בנמצא אדם שלישי השומע את הדברים או הנחשף אליהם – אין המדובר בלשון הרע. יש לשים לב כי בסעיף 2.(ב)(1) לחוק נקבע בין השאר כי "…והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע" (ההדגשה שלי, א.ד.), קרי שגם אם מוציא הדיבה, זה המפרסם את הדברים המהווים לשון הרע, התכוון להביא את דבריו המכפישים לידיעת אדם ספציפי אך בסופו של דבר הם הגיעו לידיעתו של אדם אחר, אף אז מתקיימת "דרישת" הפרסום. 

סעיף 2.(ב)(2) לחוק עוסק במצב דברים בו הפרסום נעשה בכתב. פעמים רבות יהיה קשה לדעת (ולעיתים אף לא ניתן יהיה לדעת) האם מאן דהוא שלישי, חוץ ממפרסם הדברים וממושא פרסום הדברים, דהיינו הפוגע והנפגע, נחשף ללשון הרע שבכתב. פרסום בכתב יכול להעשות בשלל דרכים ולמשל בכתובת גרפיטי שעל הקיר; בפרסום בעיתון יומי נפוץ; בפרסום בעלון שְׁכוּחַ אֵל; בפלאייר דל תפוצה; במחברת אשר בתיקו הסגור של סטודנט או בכזו אשר הושארה פתוחה על שולחנו ובעוד שלל דרכים וצורות. על כן, בעניין זה של פרסום אשר נעשה בכתב, בשונה מאשר נקבע לעניין פרסומים שנעשו באופן אחר, קבע המחוקק כי "…והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע" (ההדגשה שלי, א.ד.). מכאן אנו למדים כי המחוקק הבין את הקושי לדעת האם לכל הפחות אדם אחד נחשף לאותם דברים שבכתב – וודאי שאת הקושי של התובע להוכיח את אותה חשיפה לפרסום ואת זהות הנחשף או הנחשפים לפרסום ולכן על פי החוק די לעניין זה שהפרסום שבכתב עשוי היה להגיע לאדם שאינו הנפגע (אותו "אדם שלישי" אשר אינו הפוגע ואינו הנפגע ואשר נחוץ לצורך קיומו של "פרסום"). לכך הוסיף המחוקק את התיבה "לפי הנסיבות", אשר מעניקה לבית המשפט שיקול דעת רחב ומאפשרת לו לקבוע, בהתאם לנסיבות כל פרסום שבכתב, אם סביר שהדברים הגיעו לידיעתו של אדם זולת הנפגע. כך למשל, פרסום דבר לשון הרע בעיתון יומי מן הסתם נקרא על ידי אנשים רבים וכך מתקיימת דרישת הפרסום. לעומת זאת כיתוב לשון הרע במחברתו של תלמיד, אף אם התלמיד הציג את הכיתוב בפני מושא הכיתוב, דהיינו בפני הנפגע מן הדברים, ואז סגר את המחברת והכניס אותה לתיקו – סביר להניח שלא הגיע לאיש מלבד כותב הדברים והנפגע מן הדברים. במקרה כגון זה המובא בדוגמא זו, לא מן הנמנע כי תוך ניצול נדבך סעיף 2.(ב)(2) לחוק של "לפי הנסיבות", יקבע בית המשפט כי הנסיבות מביאות אותו להנחה כי במקרה זה לא היה פרסום ועל כן לא היתה לשון הרע.